יהדות בבל

גלות בבל

תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה האימפריה הבבלית את ממלכת יהודה, ובשנת 586 לפנה"ס החריבה את בית המקדש הראשון. בעקבות זאת הוגלו רבים מיהודי הארץ לבבל, באירוע הקרוי גלות בבל.מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל תחת האימפריה הפרסית לחזור לארץ ישראל (שיבת ציון), וזאת הודות להצהרת כורש. עם זאת העדיפו יהודים רבים להישאר בבבל מסיבות כלכליות, ורק חלק מועט עלה לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן באו עליות נוספות מבבל לארץ ישראל, בראשותם של זרובבל, עזרא ונחמיה, אולם רוב הקהילה היהודית נשארה בבבל.בתקופת בית שני, המשנה והתלמודבתקופת בית המקדש השני, המשיכה הקהילה היהודית בבבל לשגשג – הרחק מהסערות שפגעו בארץ ישראל. מחורבן בית שני בשנת 70 לספירה, גדל היישוב היהודי וקלט אלפי פליטים מיהודה. תחת שלטוןהאימפריה הפרתית נהנו היהודים מיחס הוגן של השלטונות, וקיבלו רשות לנהל את ענייני התרבות והחברה בעצמם. בראשית המאה הראשונה אף הייתה ממלכה יהודית בנהרדעא. בשנים הללו, בתנאי המחיה נוחים בבבל, שגשגו חיי הרוח של האומה ופרח בה הלימוד התורני. בתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי – התלמוד הבבלי, המסכם דיונים בהלכה ואגדה, שנערכו בישיבות הגדולות בבבל: ישיבת סורא, ישיבת פומפדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.אחד הגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה ה-3 ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, נתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה, ובכך יצרה מקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, ובעיקר לאחר שהשלטונות הביזנטים ציוו על סגירת את הסנהדרין בשנת 363, ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה.אחרי חתימת התלמוד, המשיכה היצירה התורנית בבבל לפרוח בראשותם של הסבוראים, ולאחריהם הגאונים, שיצרו ושכללו צורה חדשה של ספרות הלכתית הנקראת ספרות השו"ת, המבטאת את עלייתם של מרכזי תורה במקומות נוספים, כגון ספרד. ראש הקהילה היהודית בבבל, שהיה מוכר כנציג היהודים על ידי השלטונות הפרסיים, נקרא בשם "ראש הגולה" (בארמית: 'ריש גלותא').[עריכה]בימי הבינייםבמאה ה-7, סייעו היהודים בידי הכובשים הערבים וזכו בשל כך ליחס הוגן ולאישור זכויותיהם. ישיבות סורא ופומבדיתא נפתחו מחדש, ראשיהן, הגאונים, משכו תלמידים מכל תפוצות ישראל, שכן התפשטות האסלאם הקלה על הקשרים בין היהודים, שהיו עתה תחת שלטון אחד. ענן בן דוד הנשיא במאה ה-8 גרם לעליית היהדות קראית בבגדאד. היו מקרים בהן השליטה הועברה לסירוגין בין ה'ריש גלותא', אשר ייצג את הסמכות השלטונית לבין הגאונים, אשר ייצגו את הסמכות הדתית. יש הטוענים שוויכוח שהתעורר לגבי השושלת במאה השמינית לספירה, גרם לעלייתו של פלג דתי.מצבם של היהודים היה תלוי ביחס של השליט. לרוב נהנו מביטחון והערכה, אך יש והוטלו עליהם גזרות – כגון איסורו של החליף עומר השני בראשית המאה ה-8 להתלבש כערבים או לחיות חיי מותרות, או גזרתו של החליף אל-מתוכל במאה ה-9, שחייב אותם לענוד אות קלון. בסביבות שנת 1038, שנת מותו של ר' האי גאון, רבי בנימין מטודלה דיווח שמצא במסעו בבבל בסוף המאה ה-12 כ-40,000 יהודים.עם שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל, עזבו אותה יהודים רבים אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד ספרד. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל.בימי הכבוש המונגולי במאה ה-13 היה מצב היהודים תקין, ואחדים מהם שרתו במשרות חשובות בחצר השולטאן. בתקופת השלטון הפרסי הורע מצב היהודים.[עריכה]בעת החדשהבתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית חל במצבם שיפור, אף שהיו גם תקופות שבהן נרדפו ורבים מהם מצאו מקלט בפרס ובהודו. הכל היה תלוי בפחה, השליט מטעם השלטון העות'מאני. במאה ה-19עסקו רוב היהודים במסחר והם השתתפו בחיים הציבוריים של הממלכה. ב-1908 קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט הטורקי. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר.בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכותחינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. כמו כן, בתקופה זו כיהן יהודי בשם ששון יחזקאל כשר האוצר של עיראק בשנים 1920-1923, ותרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד היהודים נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. בשנת 1933, עלה לשלטון גאזי מלך עיראק והחלה אפליה כלפי היהודים ומעמדם הורע. רבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה בממלכה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית של הנאצים והמופתי של ירושלים, ואחר כך, פרצו פרעות בעת המרד ב-1941 הידועים בכינוים הפרהוד. פרעות אלו סימנו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבי"ס של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית). בשנת 1853 ייסדה קבוצת עולים מעיראק את בית הכנסת חסדאל בעיר העתיקה בירושלים.בין השנים 1941-1951 פעלה בעיראק מחתרת ציונית שהייתה ארגון חשאי אשר פעל בקרב הקהילה היהודית. מטרות המחתרת היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל. מחתרת זו פעלה בשלושה זרועות עיקריים: תנועת החלוץ, פעילות מטעם ההגנה ("השורה"), ותנועת העפלה לארץ ישראל.בחג השבועות בשנת תש"א 1941, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי המרד של רשיד עלי. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם, כחודש קודם לכן בוצע פוגרום בעירבצרה. לעזרתם של היהודים בבצרה חשו מספר תושבים מוסלמים, אשר הגנו עליהם; והגם כי נבזז רכוש רב, לא היו פגיעות בנפש.[1] כתוצאה מהפרעות החלה בריחה המונית של יהודי עיראק; הפּרעות שימשו גורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק.[עריכה]משנת 1948לאחר החלטת החלוקה של האו"ם וכתוצאה מפרוץ מלחמת העצמאות, ולאחריה הקמת מדינת ישראל ב-1948, התגברה הרדיפה של היהודים, שגרמה להתגברות תנועת הבריחה לישראל, בעיקר דרך איראן. ידועה גם הגעה של חלק מבני הקהילה לקיבוץ בית הערבה, ומספר יהודים שניסו להגיע לישראל דרך סוריה.בשנות ה-50 החל מבצע עזרא ונחמיה שבו הועלו רוב בני הקהילה הנותרים, כתוצאה מהחלטתה של ממשלת עיראק, לפיה כל יהודי יכול לעזוב את המדינה, בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. במבצע הועלו לארץ ישראל כמעט כל חברי הקהילה – מעל 120,000 נפש, ונותרו אלפים ספורים. בין העולים היו רוב הרבנים, למעט הרב ששון כצ'ורי (או כדורי). השלטונות בטלו את סמכויות בתי הדין הרבניים, והעבירו אותם אל בתי משפט אזרחיים של המדינה, שנעזרו במנהיגי העדה כשדנו בענייני אישות.[2] החתונה היהודית המדווחת האחרונה הייתה בשנת 1978, וצעירים יהודיים נוסעים לחוץ לארץ כדי להתחתן, ולרוב אינם שבים לעיראק.בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, בין השנים 1968-‏1973, היהודים בעיראק סבלו מהתנכלויות של השלטונות אשר מנעו מהם את חופש התנועה והחרימו רכוש, וכ-50 יהודים נרצחו. בעקבות זאת, הואצה עזיבת היהודים; וכאלף מהם עזבו בתקופה זאת את עיראק בעזרת המוסד, ששיתף פעולה עם הכורדים.כמעט כל אלו שנשארו עזבו את המדינה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991. בסוף שנת 1994 דווח בעיתונים ערביים, היוצאים לאור בלונדון, על 50 משפחות יהודיות בבגדד. החיים הקהילתיים של יהודי בגדד בשנות ה-90 של המאה ה-20 נסובו סביב "בית הכנסת מאיר טויק", אליו הגיעו עד 25 איש בשבתות ולעד כ-50 בחגים. בראש הקהילה עמד יצחק עזרא עבד-אללה.בתום מלחמת עיראק בשנת 2003 עלו לארץ כ-40 יהודים, אשר היוו כמחצית מכלל האוכלוסייה היהודית במדינה. לאחריה נותרו בבגדד כ-30 עד 40 יהודים, אשר עוסקים בעיקר בייצור דבש ומוצרי עור. בשנת 2003 נסגר בית הכנסת האחרון, בהיעדר משתתפים במניין. בתחילת 2008 דווח בניו יורק טיימס כי הקהילה היהודית בבגדד כמעט נכחדה. מספר היהודים במדינה, על פי אומדן הסוכנות היהודית, הוא כשמונה נפשות.[3]המוזיקה של יהודי עיראקליהודי בגדאד, היה בית ספר מיוחד לעיוורים בו נלמדו בעיקר תחומי הנגינה והשירה וכך מספר רב מהמוזיקאים המובילים היו עיוורים. מספר רב של יהודים ככלל היו מפורסמים בשל כישוריהם המוזיקליים ובתחרות המוזיקה של העולם הערבי אשר נערכה בשנות ה-40 במצרים זכתה עיראק, עם קבוצה של מוזיקאים יהודים וזמר אחד מוסלמי. רובם של העולים עלו לארץ והמשיכו את יצירתם המוזיקלית בדרך לא דרך. ביניהם המלחין ונגן הקאנון המפורסם בכל העולם שהיה מנהל תזמורת ראשות השידור בעיראק יוסף זערור ונגני תזמורת קול ישראל בערבית אברהם סלמאן נגן הקאנון אשר היה עיוור, סלים אל נור המהנדס ונגן העוד, יוסף שם טוב נגן העוד, נגן הנאי אלברט אליאס, הזמר אליאס שאשא, האחים סלאח ודאוד אל כוויתי המלחינים והנגנים הידועים, פילפל ג'ורג'י ואחרים. חלק לא מבוטל מהנגנים, בהגיעם לישראל, המשיכו את מלאכת המוזיקה כתחביב ובמטרה לשמר את ציביון המוזיקה העיראקית, ביניהם הכנר והזמר שלמה בנאי ונגן העוד אלי שגב. האחרונים ניגנו בחפלות של התזמורת העיראקית (צ'לרי) בשיתוף עם נגני תזמורת קול ישראל בערבית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s